תנ"ך על הפרק
רות ג
801
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(חולין צ"א ב׳) ורחצת וסכת. ורחצת מטנופת עבודת כוכבים שלך, וסכת – אלו מצות וצדקות באולי מדייק מדלא כתיב ורחצת את פניך ידיך ורגליך, ורחצת סתם משמע כעל טבילה מאיזו טומאה כמו אשה רוחצת (ש"ב י"א) וכן לרחוץ על היאור (שמות ב ), וגם שם דרשו להטהר מצרעתה, ולכן דריש דכוונה נעמי ארחיצה [כלומר טבילה] מלכלוכית עבודת כוכבים, וזה מוסב אענינא דפרשיות הקודמות, וכן סיכה. וגם י"ל דמדייק בפשיטות, האם באה נעמי ללמדה הלכות קישוט כנערה קטנה, ולמה היה לה להגיד לה כל זה. .
(מ"ר) ושמת שמלתיך עליך. וכי ערומה היתה, אלא אלו בגדי שבת, מכאן אמר ר' חנינא צריך אדם שיהיו לו שני עטפים אחד לחול ואחד לשבת גדריש מלשון שמלותיך שמורה בעלמא על בגד מכובד ונאה, וכמו שדרשו בספרי פ' תצא על הפ' והסירה את שמלת שביה מעליה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים, מפני שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה וכו' ועיי"ש בפירש"י, וכן יש לכוין ע"פ מ"ש בגמרא ב"מ כ"ז א' עה"פ דפ' תצא וכן תעשה לחמורו ושמלתו, אף השמלה בכלל [כל האבדות] היה, ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים וכו', וי"ל הבאור דמפני שהשמלה הוא בגד נאה ומכובד יש לבעליה סימנים בתוכה, מפני שמרגיש בה ביותר, וממילא יש לה תובעים. .
(ירושלמי פאה פ"ח ה"ז) וירדת הגרן. [מהו וירדתי גדריש את הכתיב. ] – אמרה לה, זכותי תרד עמך.
(ירושלמי פאה פ"ח ה"ז) וירדת הגרן. מכאן שאין עושין גרנות אלא בנמוך שבעיר דשלא ישלוט הרוח בחזקה בעת הזירה. וע' ב"ב כ"ד ב'. .
(מ"ר) אשר תאמרי. הכתיב אשר תאמרי והקרי אשר תאמרי אלי – הלכה למשה מסיני הוא הכי יש קריין ולא כתיבי וכתיבי ולא קריין שהם הלכה למשה מסיני, וזו היא אחד מקריין ולא כתיבי, ונ"מ שאסור לשנותן ככל יתר דברי התורה והנביאים. ואע"פ דמגילת רות נכתבה ע"י שמואל הרמתי כמבואר בב"ב (ט"ו) אך ידוע דהקב"ה הראה למשה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו וא"כ ראה את כל המאורע עם רות ובועז דהוא באמת סיפור כללי לכל האומה הישראלית כי מזה נארג מלכות בית דוד המע"ה וא"כ י"ל דמשה רבנו ע"ה מסר לתלמידו יהושע וכן יהושע לתלמידיו וכן להלאה שיכתב במגילת רות באופן כזה, וכן הוא בכל המסורת בתנ"ך. .
(נדרים ל"ז ב׳) אשר תאמרי. כתיב אשר תאמרי וקרי אשר תאמרי אלי, אמרה לה, שמא יבא אחד מן הכלבים ויזדווג לי, ואע"פ כן עלי ליישב הדברים ובאור הדברים ע"פ הדרשה הבאה ששינתה רות מדברי נעמי שסדרה – שמקודם תרחץ ותסוך ותתלבש ואח"כ תרד הגורן, והיא החליפה הסדר, שמקודם ירדה הגורן ושם רחצה וכו', וכאן מבאר סבת הדבר ששינתה מצווי נעמי, יען שאמרה שאם תכין עצמה הכל ותלך כך בדרך, שמא יפגע בה אחד מהכלבים [אולי צ"ל מבני בליעל] ויתעולל בה, משא"כ אם תכין עצמה בגורן, ומפרש עוד דזה מרומז בלשון הכתוב שבכתיב חסר המלה אלי, לרמז שלא שמרה פקודתה במכוון, ומה שאמרה ואעפ"כ עלי ליישב הדברים, כונתה שתשתדל לעשות ככל אשר צותה אך בשינוי סדר. עוד י"ל בכונת מה שאמרה שמא יבוא אחד מן הכלבים ע"פ הירושלמי ב"ק פ"ד ה"ב דאיתא שם דהשור שהוא רגיל עם בני האדם בכל זאת בשבת דרכו לנגוח משום שרואה אותם בבגדי שבת וז"ל של הירושלמי "מכיון דו חמי לון לבישין נקיין עוד הוא משנה דעתיה" וא"כ י"ל ג"כ כאן דלפיכך החליפה מאמר נעמי ולבשה בגדיה בגורן משום דהיתה יראה ללבוש בגדי שבת מפני הכלבים, אף שהיתה רגילה בהם בחול, כי טבע הכלבים להתפעל משינוי מעט כפי הרגלם ולפי זה אין מן הצורך לשבש הספרים ולגרוס מן הנבלים. .
(מ"ר) ותרד הגרן וגו׳. כתיב (משלי ט׳) תן לחכם ויחכם עוד, א"ר אלעזר, זו רות, דאלו נעמי אמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך [והדר] וירדת הגורן, ואלו בדידה כתיב ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה זע' מש"כ בבאור דרשה זו באות הקודם. .
(שבת קי"ג ב׳) ותעש ככל וגו׳. תניא, תחלת עבורה של מואב לשם זנות שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב וסופה לשם שמים, שנאמר ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה חהלשון תחלת עבורה אינו מבואר כלל, דהא בענין בנות מואב בשטים לא היה כלל לשם עבור כי אם לשם זנות בעלמא, וגם בענין הפסוק דהכא לא איירי בעבורה של רות, ויותר מזה הנה תחלת עבורה של מואב אדרבה היתה לשם שמים, דתחלת העבור היתה בבנות לוט, ומבואר שם במדרשים והובא בפירש"י (פ' וירא) שבנות לוט כונו לשם שמים שהיו יראות שתחרב העולם ורצו לקיימה, יעו"ש. ולכן נראה דט"ס קל במדרש כאן, ובמקום תחלת עבורה צ"ל תחלת קרובה, ור"ל כי כמו הכא כמו בשטים היו משתדלות להתקרב להגברים וכמבואר באגדות שם שהשתדלו בנות מואב למשוך לב ישראל אחריהן, וגם הכא עשתה רות השתדלות מעין זה כמש"כ ורחצת וסכת ושמת שמלותיך וגו' אלא דהתם היתה לשם זנות וכאן לשם שמים, והלשון וסופה יש לבאר משום דעם רות היה סוף האיסור מבנות מואב לבא בקהל ישראל לכשנתגיירו, דבזמנה נתחדשה ההלכה מואבי ולא מואבית כמבואר בפרשה הקודמת פסוק י"א. .
(מ"ר) וייטב לבו. מהו וייטב לבו – שברך על מזונו טלא נתבאר ענין זה, ומאי רבותי', אך בתרגום מפרש כאן ענין זה בזה"ל, ובריך שמא דה' דקביל צלותי' ואעדי' כפנא מן ארעא דישראל. אמנם גם זה גופא צריך באור, איפה מרומז ענין תפלתו בזה, אבל יתבאר עוד ע"פ התרגום לעיל פרשה א' פסוק ו' כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ותרגומו בזה"ל, ארום דכר ה' ית עמי' למתן להון לחמא בצלותא דצלי בועז חסידא, ומבואר לפי"ז דענין הברכה היה שהודה להקב"ה על ששמע תפלתו להעביר הרעב. , דבר אחר וייטב לבו – שאכל מיני מתיקה שהיא מרגלת לשון לתורה ילא נתבאר ענין זה, והמפרשים לא בארו מאומה, ואמנם כנראה יתבאר ע"פ מש"כ בכל בו סימן ע"ד במנהגים קדומים, שכשהתינוק מתחיל ללמוד מאכילין אותו מיני מגדים ומתיקה, כדי שיהיו דברי תורה מתוקין בפיו, ונראה דזה מיוסד בכלל על מ"ש בכריתות ו' א' סימנא מילתא היא, ולכן נוהגין לאכול בריש שתא מיני מתיקה וכמבואר בגמ' שם. והלשון מרגלת לשון שבמדרש כאן הוא מעין הלשון ביבמות פ"ה ב' הוא מרגילתה והיא מרגילתו, ר"ל מחזר וממשיך אחר הדבר, וזוהי הכונה שאכל מיני מתיקה שהם מרגילים את האדם לטעום טעם מתיקות בד"ת ע"פ סימנא מילתא כמבואר. ויתכן עוד דמצייר בזה את אהבת בועז לתורה שהיה חושש שמא לאחר האכילה יהיה גופו מכביד עליו ולא יעסוק בתורה בחביבות יתירה, לכן עשה דבר לסימנא מילתא שאכל מיני מתיקה וכמבואר. והלשון וייטב דריש על התורה שמכונה טוב כמש"כ טוב לי תורת פיך, כי לקח טוב נתתי לכם, כנודע. , דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה שנאמר טוב לי תורת פיך וגו׳, דבר אחר וייטב לבו שהיה מבקש אשה, שנאמר מצא אשת מצא טוב יאויתפרש ע"פ מ"ש ביבמות ס"ב ב' השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. .
(מ"ר) לשכב בקצה הערמה. בעו מיניה מר׳ פינחס בר חמא, בועז גדול הדור היה ואת אמרת ויבא לשכב בקצה הערמה, אמר להו, לפי שהיו אותו הדור שטופים בזמה והיו נותנין שכר לזונות מן הגרגות יבוכמש"כ (הושע ט') אהבת אתנן על כל גרנות דגן, היה יירא גם מעבדיו שלא יגנבו ויתנו לזונות ולא רצה שיעשו עבירה ובפרט בממונו, וגם כי הצדיקים ממונם חביב עליהם לפי שרחוקים מן הגזל, לכן שכב בעצמו בגורן לשמור. .
(שם) ויחרד האיש. כתיב (משלי כ"ט) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה׳ ישוגב בדין היה שיקללנה. בועז לרות, אלא בוטח בה׳ ישוגב – וברכה, כמש"נ ברוכה את לה' בתי יגר"ל בדין היה שמתוך החרדה לא יבליג על כעסו ויקללנה, שמא לא יוכל להתגבר על יצרו, אך מתוך שהיה בוטח בה' שלא יביא תקלה לידו נתגבר על חרדתו ולא די שלא קללה אלא עוד ברכה. ויש ג"כ נפרש דקאי על רות יען דהיא בטחה בה' ועשתה את הדבר לשם שמים, ולכן נתברכה. .
(שם) וילפת. מהו וילפת – אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות ידמין ירק קשה, ובא בזה לרומם את מעלת בועז שאעפ"כ נתגבר על יצרו. .
(סנהדרין י"ט ב') וילפת. מהו וילפת – לפתתו כחזזית טותרגום ילפת חזזן, ונקרא ילפת על שם שמסבב ומלפף את האדם מכל צד. .
(מ"ר) ופרשת כנפיך וגו׳. א"ר ברכיה, ארורים הרשעים, להלן כתיב (פ׳ וישב) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, אבל הכא – ופרשת כנפיך על אמתך טור"ל לשון נקיה. ויש להעיר ממ"ש ביבמות מ"ט א' עה"פ ולא יגלה כנף אביו (פ' תצא) בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר יעו"ש, הרי דשם כנף מורה על יבום, וכאן הלא היה ענין יבום כמבואר בסמוך להקים שם המת, וא"כ למה לא דרשו שכיונה רות בלשון זה ענין יבום. .
(שם) ברוכה את לה׳. אמר ריש לקיש, לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, שהרי רות בת ארבעים שנה היתה ולא נפקדה, וממון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה, שנאמר ברוכה את לה׳ בתי טזעיין מש"כ בפרשה הקודמת פסוק כ' וצרף לכאן. .
(מ"ר) לבלתי לבת וגו׳. לפי שהאשה אוהבת ללכת אחר בחור מסכן מזקן עשיר טזבא להורות בזה את גודל צדקתה של רות דהלא אשה אוהבת ללכת אחר בחור אפילו מסכן וכש"כ אחר בחור עשיר וכאן אמר לבלתי לכת וכו' אם דל ואם עשיר דאפילו אחר בחור עשיר לא רצתה ללכת. .
(שם) כי גאל. הכתיב כי אם גואל והקרי כי גואל – הלכה למשה מסיני הוא יזכמש"כ לעיל פסוק ה' אות ה'. .
(נדרים ל"ז ב׳) ליני הלילה. הלילה הזה את לנה בלא איש ואין את לנה לילה אחרת בלא איש יחמדייק יתור לשון הלילה, דהא שם לינה לבדו יונת על לילה, או משום דהלשון לינה בכלל יונח על מי שאין לו מקום קבוע לדירתו אלא הוא כאורח נטה ללון, וזולת זה מיותר כאן כל הלשון ליני הלילה דהול"ל והיה בבקר, לכן דריש שרמז לה, כי אך הלילה הזה אין לה קביעות מקום להויתה אבל מלילה זה והלאה תמצא לה מקום מנוחה, וזה הוא שתבא לבית איש ותהיה עקרת הבית, וכמבואר לעיל פרשה א' פסוק ט' ומצאנה מנוחה אשה בית אישה מלמד שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה. .
(מ"ר) חי ה׳ וגו׳. מלמד שבא יצרו לתקפו ונזדרז עליו בשבועה, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ד) גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח – זה בועז שנזדרז על יצרו בשבועה יחיתכן דדריש כן מכפול לשון וגאלתיך אנכי כיון דאמר וגאלתיך מה זה דאמר אנכי – אלא הוא לשון זרוז כמו דאמר (ישעי' נ"א) אנכי אנכי הוא מנחמכם דלשון זריזות הוא ומפני שרצה להתגבר על יצרו שלא לעשות איסור ע"ז אמר בזריזות בשבועה שהוא הוא יגאלנה וישא אותה בהיתר ומה לו לעבור על איסור ולפי"ז י"ל דהשבועה היתה באמת על הגאולה כפשטות הכתוב אך ממילא ע"י זריזות ההבטחה והשבועה ביחד שישאנה ממילא ניצל מדבר ערוה ואיסור והפשט והדרש אגודים יחד. .
(שם) בטרם יכיר איש. בטרום כתיב – מלמד שנשתהתה שש שעות כמנין ו' יטוהודיענו בזה הפסוק שבחו של בועז כי בזמן מרובה כזה כבש את יצרו. .
(שם) ויאמר אל יודע. למי אמר כדאין לומר דלרוח אמר משום דא"כ הול"ל אל יודע כי באת הגורן. , ר׳ מאיר אמר לבן ביתו אמר כאדבודאי לא היה לן יחידי בבית אלא היה אתו מי, והוא ראה הכל, לכן זהירו אל יודע. ורבי יצחק סבר דהיה יחידי, ועיין לעיל אות א'. , ור׳ יצחק אמר, כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, כן יהי רצון מלפניך שלא יודע כי באה האשה הגורן ולא יתחלל בי שם שמים.
(מ"ר) ואחזי בה. מלמד שחגרה מתניה כזכר כבכי המטפחת משמשים בה לבד לכסוי הראש גם לחגורה, כמבואר בסוף מגילה ל"ב א' בתוס', ויען כי לא יתכן לפרש כאן שצוה עליה להסיר מטפחת הראש ותלך בראש מגולה, כי הלא איסור ממש יש בזה לצאת בראש פרוע, לבד שאין זה מדרך הצניעות, לכן מפרש שחגרה מתניה במטפחת כזכר, לסימן שהיא אשת חיל, שכן כתוב במעלות האשת חיל (משלי ל') חגרה בעוז מתניה, ויתכן שלכן עשתה רות כן כדי להפיק רצון ממנו, כמו שעשתה עוד דברים לתכלית זו, כמש"כ ורחצת וסכת וגו'. .
(שם) וימד שש שעורים וגו׳. דרש בר קפרא, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורין כגכך הוא הלשון בגמרא סנהדרין צ"ג א', ובמ"ר הלשון וכי דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורין, ואינו מבואר, וכנראה ט"ס הוא, וכדי להשוות עם לשון הגמרא נראה דצ"ל לישא משא שש שעורין, ולישא משא הוא מלשון וענין וישא משאות מאת פניו (פ' מקץ) ור"ל מתנות, והיינו כלשון וענין שבגמרא. , [ואם תאמר הני שש שעורין – ששה סאין הם כדר"ל וקיצור לשון הוא, כאשר כן מצינו כמה מקראות קצרים במקרא כמו שהארכנו להביא דוגמאות רבות לזה בתורה תמימה פ' וירא בפסוק ויהי כאשר התעו אותי אלהים יעו"ש. , והא כתיב וישת עליה] וכי דרכה של אשה לישא שש סאין [אלא רמז רמז לה] שעתידים לעמוד ממנה ששה צדיקים ולכל אחד ואחד בהם ששה מדות כהדריש שתי פעמים שש, ששה צדיקים ושש מדות, ע"פ כפול לשון שש שעורים שבפסוק זה ובפסוק י"ז. , ואלו הן, דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה, מישאל ועזריה, דניאל ומלך המשיח כוחנניה מישאל ועזריה חשיב בחד, משום שמעלתן שוה, כבסמוך. , בדוד הוא אומר (ש"א ט"ז) יודע נגן בכנור וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה׳ עמו, בחזקיה כתיב (ישעיה ט׳) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, ביאשיהו כתיב (ירמיה י"ז) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, בחנניה מישאל ועזריה כתיב (דניאל א') ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה וגו׳ כזוסוף הפסוק ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים. בדניאל כתיב (שם ה׳) כל קבל די רוח יתירא ביה כחוהמשך הפסוק ומנדע ושכלתנו מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין. , במלך המשיח כתיב (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת יראת ה׳ כטועיין בסוגיית הגמרא בסנהדרין צ"ג א' וב' קצת שינוי גירסא בענין אגדה זו. .
(שם) ויבא העיר. והלא היה צריך לומר ותבא העיר, אלא מלמד שהיה מהלך עמה עד שהגיעה לפתח העיר כדי שלא יפגעו בה אחד מן הבחורים כטעיין לעיל במ"ר עה"פ וישכב בקצה הערמה. .
(שם) מי את בתי. וכי לא היתה מכירה, אלא אמרה לה מה את, פנויה או אשת איש לוהעיר בני השנון כמר @44מאיר@55 שי' דדרשת המדרש בנויה על מה שמצינו לפעמים דהלשון מי ומה מתחלפין, כמו (שופטים י"ג י"ז) ויאמר מנוח אל מלאך ה' מי שמך, במקום מה שמך, וכן יתפרש הלשון מי לך כל המחנה (פ' וישלח) מה לך, כפירש"י שם, ועוד הרבה. וטעם החילוף הוא משום דבכלל אותיות אהו"י רגילותו להתחלף זב"ז, ונכון. .
(שם) כי אמר. הכתיב כי אמר והקרי כי אמר אלי – הלכה למשה מסיני הוא לאכמשכ"ל פסוק ה' אות ה'. .
(נדרים ל"ז ב׳) כי לא ישקט וגו׳. מאי טעמא, לפי שהצדיקים הן שלהם הן ולאו שלהם לאו.
(מ"ר)